<h1>ספר החינוך מצוה ש"נ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לדון בערכי אדם, כלומר מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ומשום בל תאחר לשלמו, ומשום כל היוצא מפיו יעשה. ומשרשי המצוה לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא אדם באדם נפש חיה, כדמתרגם אנקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות, וביתר כל ענייני העולם אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו דברים ומעות קאי אבל אמרו וכולי, כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר וישמע יתרו לא תעשה ה'.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין י"ח ע"ב] ששנים אלו האמורים בערכין כך קבלנו שהם שנים הנמנין מיום ליום, כלומר מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה אמרו זכרונם לברכה שהוא ארבע דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אנקלוס גרה מעה, ומשקלה י"ו שעורות. ומה שאמרו [ערכין ב' ע"א] גם כן שאין חילוק בערכין בין יפה או כעור או חולה או סומא או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו [שם] שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים אלא במעריך דוקא כמו שפירשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל (לעולם) בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית. ודין טומטום ואנדרוגינס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא ליהרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב ולא פירש מאי זה מטבע, ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים בענין זה חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין ואפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להם לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם ולא אפילו בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשין מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.
וענין הסדור הוא, שנותנין לו זה שיש עליו ערכין או דמים מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הראוייה לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם אין נותנין להם מזון וכסות וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דווקא מכסות הראויה לו אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים, ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגלות. ואם היו לו כלים מרובים ממין אחד ומועטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי ליקח לו מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובים וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין הבהמה או הספינה אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו שאין זה גם כן בכלל כלי אומנות. ומכאן יש לי ראיה שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו משום כבוד תורה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין כ"ג ע"א] שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות, ואמרו [שם כ"ד ע"א] גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן, שנאמר [שם] ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי, ובא הפירוש עליו שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש שאין מפרנסין אותן ואין ממתינין להם ליום השוק ואין מוליכין אותם ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים במטלטלין אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב ואחר כך מוכרין אותם.
והואיל ואתא לידן ענין סדור נכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחבירו בבבא מציעא [קי"ג ע"ב], דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו שם בזה הרבה קושיות ותירוצין וסוף הענין מביא בגמרא [שם קי"ד ע"א] מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מה הוא שיסדרו בבעל חוב, ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מניין שיסדרו בבעל חוב, כלומר דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו, ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר דכתיב גבי הלואה [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו דהיינו הלואה כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגומר, וכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל החייהו מערכך, וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחרי דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבינו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמיה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאלפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבינו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו, אחרי רבים להטות. גם הרמב"ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב דאין שליח בית דין מניח לבעל חול אלא כלים שאי איפשר לו בלא הם כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה [ב"מ קי"ג ע"א] היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ולא מנו כלי האומנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום, ונקט כר ומחרישה והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו.
וכללא דמילתא לפי הנראה והמוסכם לרוב גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב כדכתבינן. ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרו בגמרא [ב"ק י"א ע"ב] מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. איפשר לומר דלשון גוזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב, מאותה הוא דאמרינן שאינה בכלל הסדור. ויתר רובי ערכין מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פירושו הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין [כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד דהוא הדין דקא סבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחלה כדמוכח בגמרא מבורר, לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תיעקר וכולי דהכא קתני דינא ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבינו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותינו בפרק קמא דעבודה זרה דמייתי להו התם תרוייהו בהדי הדדי. ועובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל או מה שאמר שמואל בתקנתא, ביטל עשה זה וענשו גדול מאד, שמועל מעל ביי, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו שמיד עובר גם כן משום בל תאחר דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה דלא עברינן עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון עד שלש רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר עד אחר שלש רגלים וכדאשכחן בגמרא [ר"ה ה' ע"ב] גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה [ו' ע"א] וצדקה מחייב עליה, כלומר מחייב בה בעשה.
<h2>דף יח:</h2>
לדון בערכי אדם, כלומר מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ומשום בל תאחר לשלמו, ומשום כל היוצא מפיו יעשה. ומשרשי המצוה לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא אדם באדם נפש חיה, כדמתרגם אנקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות, וביתר כל ענייני העולם אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו דברים ומעות קאי אבל אמרו וכולי, כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר וישמע יתרו לא תעשה ה'.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין י"ח ע"ב] ששנים אלו האמורים בערכין כך קבלנו שהם שנים הנמנין מיום ליום, כלומר מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה אמרו זכרונם לברכה שהוא ארבע דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אנקלוס גרה מעה, ומשקלה י"ו שעורות. ומה שאמרו [ערכין ב' ע"א] גם כן שאין חילוק בערכין בין יפה או כעור או חולה או סומא או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו [שם] שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים אלא במעריך דוקא כמו שפירשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל (לעולם) בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית. ודין טומטום ואנדרוגינס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא ליהרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב ולא פירש מאי זה מטבע, ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים בענין זה חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין ואפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להם לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם ולא אפילו בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשין מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.
וענין הסדור הוא, שנותנין לו זה שיש עליו ערכין או דמים מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הראוייה לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם אין נותנין להם מזון וכסות וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דווקא מכסות הראויה לו אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים, ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגלות. ואם היו לו כלים מרובים ממין אחד ומועטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי ליקח לו מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובים וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין הבהמה או הספינה אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו שאין זה גם כן בכלל כלי אומנות. ומכאן יש לי ראיה שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו משום כבוד תורה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין כ"ג ע"א] שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות, ואמרו [שם כ"ד ע"א] גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן, שנאמר [שם] ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי, ובא הפירוש עליו שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש שאין מפרנסין אותן ואין ממתינין להם ליום השוק ואין מוליכין אותם ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים במטלטלין אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב ואחר כך מוכרין אותם.
והואיל ואתא לידן ענין סדור נכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחבירו בבבא מציעא [קי"ג ע"ב], דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו שם בזה הרבה קושיות ותירוצין וסוף הענין מביא בגמרא [שם קי"ד ע"א] מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מה הוא שיסדרו בבעל חוב, ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מניין שיסדרו בבעל חוב, כלומר דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו, ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר דכתיב גבי הלואה [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו דהיינו הלואה כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגומר, וכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל החייהו מערכך, וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחרי דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבינו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמיה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאלפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבינו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו, אחרי רבים להטות. גם הרמב"ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב דאין שליח בית דין מניח לבעל חול אלא כלים שאי איפשר לו בלא הם כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה [ב"מ קי"ג ע"א] היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ולא מנו כלי האומנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום, ונקט כר ומחרישה והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו.
וכללא דמילתא לפי הנראה והמוסכם לרוב גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב כדכתבינן. ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרו בגמרא [ב"ק י"א ע"ב] מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. איפשר לומר דלשון גוזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב, מאותה הוא דאמרינן שאינה בכלל הסדור. ויתר רובי ערכין מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פירושו הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין [כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד דהוא הדין דקא סבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחלה כדמוכח בגמרא מבורר, לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תיעקר וכולי דהכא קתני דינא ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבינו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותינו בפרק קמא דעבודה זרה דמייתי להו התם תרוייהו בהדי הדדי. ועובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל או מה שאמר שמואל בתקנתא, ביטל עשה זה וענשו גדול מאד, שמועל מעל ביי, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו שמיד עובר גם כן משום בל תאחר דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה דלא עברינן עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון עד שלש רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר עד אחר שלש רגלים וכדאשכחן בגמרא [ר"ה ה' ע"ב] גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה [ו' ע"א] וצדקה מחייב עליה, כלומר מחייב בה בעשה.
<h2>דף כד.</h2>
לדון בערכי אדם, כלומר מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ומשום בל תאחר לשלמו, ומשום כל היוצא מפיו יעשה. ומשרשי המצוה לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא אדם באדם נפש חיה, כדמתרגם אנקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות, וביתר כל ענייני העולם אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו דברים ומעות קאי אבל אמרו וכולי, כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר וישמע יתרו לא תעשה ה'.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין י"ח ע"ב] ששנים אלו האמורים בערכין כך קבלנו שהם שנים הנמנין מיום ליום, כלומר מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה אמרו זכרונם לברכה שהוא ארבע דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אנקלוס גרה מעה, ומשקלה י"ו שעורות. ומה שאמרו [ערכין ב' ע"א] גם כן שאין חילוק בערכין בין יפה או כעור או חולה או סומא או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו [שם] שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים אלא במעריך דוקא כמו שפירשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל (לעולם) בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית. ודין טומטום ואנדרוגינס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא ליהרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב ולא פירש מאי זה מטבע, ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים בענין זה חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין ואפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להם לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם ולא אפילו בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשין מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.
וענין הסדור הוא, שנותנין לו זה שיש עליו ערכין או דמים מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הראוייה לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם אין נותנין להם מזון וכסות וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דווקא מכסות הראויה לו אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים, ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגלות. ואם היו לו כלים מרובים ממין אחד ומועטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי ליקח לו מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובים וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין הבהמה או הספינה אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו שאין זה גם כן בכלל כלי אומנות. ומכאן יש לי ראיה שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו משום כבוד תורה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין כ"ג ע"א] שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות, ואמרו [שם כ"ד ע"א] גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן, שנאמר [שם] ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי, ובא הפירוש עליו שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש שאין מפרנסין אותן ואין ממתינין להם ליום השוק ואין מוליכין אותם ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים במטלטלין אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב ואחר כך מוכרין אותם.
והואיל ואתא לידן ענין סדור נכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחבירו בבבא מציעא [קי"ג ע"ב], דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו שם בזה הרבה קושיות ותירוצין וסוף הענין מביא בגמרא [שם קי"ד ע"א] מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מה הוא שיסדרו בבעל חוב, ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מניין שיסדרו בבעל חוב, כלומר דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו, ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר דכתיב גבי הלואה [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו דהיינו הלואה כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגומר, וכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל החייהו מערכך, וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחרי דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבינו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמיה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאלפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבינו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו, אחרי רבים להטות. גם הרמב"ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב דאין שליח בית דין מניח לבעל חול אלא כלים שאי איפשר לו בלא הם כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה [ב"מ קי"ג ע"א] היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ולא מנו כלי האומנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום, ונקט כר ומחרישה והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו.
וכללא דמילתא לפי הנראה והמוסכם לרוב גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב כדכתבינן. ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרו בגמרא [ב"ק י"א ע"ב] מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. איפשר לומר דלשון גוזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב, מאותה הוא דאמרינן שאינה בכלל הסדור. ויתר רובי ערכין מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פירושו הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין [כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד דהוא הדין דקא סבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחלה כדמוכח בגמרא מבורר, לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תיעקר וכולי דהכא קתני דינא ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבינו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותינו בפרק קמא דעבודה זרה דמייתי להו התם תרוייהו בהדי הדדי. ועובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל או מה שאמר שמואל בתקנתא, ביטל עשה זה וענשו גדול מאד, שמועל מעל ביי, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו שמיד עובר גם כן משום בל תאחר דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה דלא עברינן עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון עד שלש רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר עד אחר שלש רגלים וכדאשכחן בגמרא [ר"ה ה' ע"ב] גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה [ו' ע"א] וצדקה מחייב עליה, כלומר מחייב בה בעשה.
<h2>דף כט.</h2>
לדון בערכי אדם, כלומר מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ומשום בל תאחר לשלמו, ומשום כל היוצא מפיו יעשה. ומשרשי המצוה לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא אדם באדם נפש חיה, כדמתרגם אנקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות, וביתר כל ענייני העולם אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו דברים ומעות קאי אבל אמרו וכולי, כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר וישמע יתרו לא תעשה ה'.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין י"ח ע"ב] ששנים אלו האמורים בערכין כך קבלנו שהם שנים הנמנין מיום ליום, כלומר מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה אמרו זכרונם לברכה שהוא ארבע דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אנקלוס גרה מעה, ומשקלה י"ו שעורות. ומה שאמרו [ערכין ב' ע"א] גם כן שאין חילוק בערכין בין יפה או כעור או חולה או סומא או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו [שם] שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים אלא במעריך דוקא כמו שפירשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל (לעולם) בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית. ודין טומטום ואנדרוגינס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא ליהרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב ולא פירש מאי זה מטבע, ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים בענין זה חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין ואפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להם לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם ולא אפילו בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשין מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.
וענין הסדור הוא, שנותנין לו זה שיש עליו ערכין או דמים מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הראוייה לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם אין נותנין להם מזון וכסות וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דווקא מכסות הראויה לו אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים, ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגלות. ואם היו לו כלים מרובים ממין אחד ומועטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי ליקח לו מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובים וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין הבהמה או הספינה אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו שאין זה גם כן בכלל כלי אומנות. ומכאן יש לי ראיה שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו משום כבוד תורה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין כ"ג ע"א] שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות, ואמרו [שם כ"ד ע"א] גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן, שנאמר [שם] ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי, ובא הפירוש עליו שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש שאין מפרנסין אותן ואין ממתינין להם ליום השוק ואין מוליכין אותם ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים במטלטלין אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב ואחר כך מוכרין אותם.
והואיל ואתא לידן ענין סדור נכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחבירו בבבא מציעא [קי"ג ע"ב], דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו שם בזה הרבה קושיות ותירוצין וסוף הענין מביא בגמרא [שם קי"ד ע"א] מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מה הוא שיסדרו בבעל חוב, ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מניין שיסדרו בבעל חוב, כלומר דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו, ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר דכתיב גבי הלואה [ויקרא כ"ה] וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו דהיינו הלואה כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגומר, וכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל החייהו מערכך, וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחרי דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבינו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמיה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאלפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבינו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו, אחרי רבים להטות. גם הרמב"ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב דאין שליח בית דין מניח לבעל חול אלא כלים שאי איפשר לו בלא הם כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה [ב"מ קי"ג ע"א] היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ולא מנו כלי האומנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום, ונקט כר ומחרישה והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו.
וכללא דמילתא לפי הנראה והמוסכם לרוב גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב כדכתבינן. ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרו בגמרא [ב"ק י"א ע"ב] מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. איפשר לומר דלשון גוזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב, מאותה הוא דאמרינן שאינה בכלל הסדור. ויתר רובי ערכין מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פירושו הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין [כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד דהוא הדין דקא סבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחלה כדמוכח בגמרא מבורר, לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תיעקר וכולי דהכא קתני דינא ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבינו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותינו בפרק קמא דעבודה זרה דמייתי להו התם תרוייהו בהדי הדדי. ועובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל או מה שאמר שמואל בתקנתא, ביטל עשה זה וענשו גדול מאד, שמועל מעל ביי, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו שמיד עובר גם כן משום בל תאחר דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה דלא עברינן עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון עד שלש רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר עד אחר שלש רגלים וכדאשכחן בגמרא [ר"ה ה' ע"ב] גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה [ו' ע"א] וצדקה מחייב עליה, כלומר מחייב בה בעשה.
